שנתים ימים. פי׳ הכתוב כאן שהי׳ שנתים ימים ללמוד מזה באשר הדבר מובן לכל שענין שה״מ הי׳ להגיע תכלית ליוסף וא״כ כאשר נתאחר מבואר שהי׳ ג״ז בהשגחה פרטית היינו שנה א׳ שהי׳ עוד בוטח בשר המשקים כי עוד תגיע שעת הכושר ויזכרהו. ולבתר תריסר ירחי שתא אדם מסיח דעתו מענין כדאיתא ב״מ דכ״ד ב׳ ונענש במדה עוד שנה. ואז הגיע עת הרצון לפקדהו לטובה: ופרעה חלם והנה עומד על היאר. אין הלשון מדוקדק והכי מיבעי ויחלום פרעה חלום והנה עומד על שפת היאר. כלשון פרעה ליוסף להלן י״ז. ומזה העלו חז״ל בב״ר כונה נפלאה אמר פרעה מי מתקיים על מי אני על היאור או היאור עלי א״ל אתה על היאר הורו שיש בזה המקרא כונה שני׳ שלא מענין כ״כ דפרעה חולם תמיד כמחשב ומסתפק מי העיקר בהצלחה הנפלאה שהית׳ אז למצרים. אם הצלחת המלך הוא ובשבילו המדינה והיאור מוצלחים או להיפך ונתגלה באותו מעשה שהוא עומד על היאור שהרי כל ענין הרעב לא הי׳ אלא כדי שיתגלגל הדבר שירדו ישראל למצרים. ונגרר בזה פרעה בשביל המדינה והיאור שנגזרה ישיבת ישראל בה. ולא היתה הגזירה שישבו בגלות אצל פרעה זה כמובן: יפות מראה. יבואר עוד להלן י״ח: ותרעינה באחו. סמוך ליאור. ובא ללמד להפתרון שהשבע לא יהי כ״א במצרים סמוך ליאור ולא בשארי ארצות וכ״כ הרמב״ן: עלות אחריהן. מוכיח שיהיו שבע שני רעב סמוכות לשני השבע: ותעמדנה אצל הפרות. מוכיח ג״כ שלא יהי׳ הרעב כ״א במצרים כמו פרות היפות. ויבואר עוד בסמוך ולא כהרמב״ן: ותאכלנה הפרות. לא כתיב שבע הפרות כמו דכתיב בפרות הטובות אלא סתם פרות שתים הנה דשתי שנים הראשונות אכלו יגיע שבע שנים הטובות ואח״כ הועיל מעט ביאת יעקב למצרי׳ שלא תכרת ברעב וע״ע להלן מקרא ל״ד: עלות בקנה אחד. גם זה בא להוכיח שיהי׳ השובע רק במקום אחד היינו במצרים משא״כ בשבלים הרעות הי׳ בשבע קנים מפוזרים מעט. להוכיח שנתפזרו צורת השבלים הלאה ממצרים והענין דלהלן מ״א נ׳ ונ״ד ומ״ג א׳ יבואר שהי׳ בשארי ארצות שנת בצורת מקצתן שבעין מקצתן רעבים אבל לא כמו שארי שני בצורת שעשירי׳ שבעין ועניים רעבין וכאן היו עשירים רעבין ועניים שבעין. דמאכלים פשוטים שבשני שבע המה מאכלי בהמה. ובשני רעבון המה מאכלי אדם. זה הי׳ גדל בא״י. אבל תבואה ולחם לא הי׳ כלל ולא הי׳ עשירי׳ יכולין להשיג כ״א ממצרים. וע״ז הי׳ מוכיח החלום. דהפרות הרעות מוכיח שלא הי׳ אפי׳ מאכלי בהמה וזה לא הי׳ כ״א במצרים. אבל חלום השבלים מוכיח על תבואה כמשמעו. וזה הרעב הי׳ גם בא״י. והיינו שנשנה החלום בשתי צורות ולא בצורה אחת שתי פעמים. אמנם יוסף לא פתר לפרעה כ״א מה שנוגע אליו וגם כי פרעה לא סיפר ליוסף ענין ותעמדנה אצל הפרות אבל הכתוב מספר כי כך הי׳: חלומו ואין פותר אותם. לא כתיב חלומותיו משום פרעה לבד הבין כי חלום אחד הוא והמה טעו במה שחשבו כי המה שני חלומות שהרי הקיץ בנתים וכ״כ הרמב״ן. ויוסף ביאר טעם היקיצה. כמו שיבואר: לפרעה. עוד טעם על שלא הבינו הפתרון משום לפרעה וחשבו למאי יראה פרעה ענין שבע ורעב. והלא פרעה לא ירעב ללחם ע״כ נתעו לראות דברים רחוקים : את פרעה. אל פרעה מיבעי וגם וידבר אינו מובן כ״כ. ויאמר מיבעי. אלא וידבר קאי על עצמו לפני פרעה כמתרעם על עצמו כמה חטא בזה שלא הזכיר את יוסף עד היום וסיפר הענין: נער עברי עבד. מוסיף פלא בכל פרט שהוא נער ולא למד חכמות. ועברי א״כ לא בא בכח הכישוף. ועבד ג״כ לא ניתן לבתי חכמה. וא״כ הוא ענין אלהי כמו שידוע הי׳ להם שמשפחת העברים המה למעלה מטבע שאר ב״א. (וע׳ להלן מ״ג כ״ג). ולא יפלא מהם דברים נשגבים מהליכות העולם וא״כ אין קץ וגבול לדבר: איש כחלמו פתר. בדיוק החלום ולא החסיר מן החלום דבר שלא ביאר פתרונו: תשמע חלום לפתור אותו. רש״י וש״מ פירשו מלשון הבנה שאתה מבין חלום איך לפתור. ויש לפרש כמשמעו שאין אתה שומע חלום כדרכן של ב״א שמבקשים לשמוע ספור מפליא בלי תועלת אלא כדי לפתור: בלעדי אלהים וגו׳. כמו שאמר דניאל לנ״נ. ואנא לא בחכמה די איתי בי מן כל חייא רזא דנא גלי לי להן על דברת די פשרא למלכא יהודעון. פי׳ לא בשביל מעלתי שאני ראוי לדעת עתידות נגלה לי אלא בשביל המלך נגלה לי. כך אמר יוסף בלעדי לא מכחי ומעלתי אלא כדי שיגיע מזה שלום פרעה. יענה אלהים ע״י לכוין הפשרון: וידבר פרעה. בלשון עז כמו שמגיד דבר גדול ונחוץ לשמוע בשום לב: בחלמי הנני וגו׳. לא הי׳ צריך הכתוב לשנות ספור החלום אלא הכי מיבעי ויספר פרעה ליוסף את החלום. אלא משום שיש בהם דברים שנתחדש שראה גם באיזה דיוקים שלא נתבאר בראשונה ועל כל דיוק יש פתרון בפ״ע כאשר יבואר: בריאות בשר ויפת תאר. לעיל כתיב יפות מראה ובריאות בשר. ומתחלה יש להבין מה שייך בבהמה שתי הלשונות יפות תאר ויפות מראה הן באדם שני ענינים הן כמבואר ברחל ויוסף. והפי׳ של יפה תאר שצורתה פנים עגולה ונאה בציורה. ויפה מראה משמש שהוא צח ואדום לא שחור ולא לבן. ומובן דבבהמה הוא ג״כ מעין זה היינו יפות תואר הוא כענין דאי׳ בב״ק דמ״ט א׳ דניפחא של עיבור נותן תואר יפה לבהמה דנראית שמנה יותר מבריאת בשר לבד. ויפות מראה הוא לענין מראה העור וכדאיתא בנזיר דל״א ב׳ אוכמא למשכא. והיינו דכתיב לעיל תחלה יפות מראה ואח״כ בריאות בשר. דתחלה צייר תאר מראה העור ואח״כ הבשר. משא״כ בזה המקרא דשני הסימנים הוא לענין הבשר מש״ה סיפר שראה שהמה בריאות היינו שמנות וגם נפוחות מעיבור. והפתרון ע״ז דציור הראשון היה אות על שנים הטובות שיצליחו גם לסחורה משום רוב תבואה שיהי׳ במצרים לבד. ולזה בא הדמיון מעורות שהוא חוץ לגוף הבהמה. והציור השני מראה שישפיעו גם לאחרים כמו פרה מעוברת דקיימא למניקה ולולד: דלות ורעות תאר מאד. ההיפוך מנפוחות היינו שהצדדין נפולות בין העצמות ולא עוד אלא ורקות בשר. שאין בשר כלל בין עור לעצם: ולא נודע וגו׳. מחזה חדש שלא בא בספור החלום. והפתרון יבא במקרא ל״א. ולא בכל המקומות הי׳ הרעב שוה מש״ה ראה איזה רגע כך ואיזה רגע כך: מלאות. היינו החטים יוצאות למעלה מהשבולת ובא להראות אות כי יתנו לחם חוץ למצרים. ולעיל כתיב בריאת להראות שיהיו החטים מתקיימות הרבה שנים: ואמר אל החרטמים ואין מגיד לי. כ״ז נראה מיותר. וגם כי כבר אמר ופותר אין אותו. ועוד יש לדקדק למה לא הזכיר את החכמים ג״כ שהרי שלח גם אחרי חכמים. אלא דבר זה הוא מן שאלת פרעה ליוסף. שהוא תמה עוד מדוע אומר אל החרטמים ואין מגיד לי. ומעתה אין מקום להתפלא על החכמים שע״ז אפשר להשיב כי לא חכמו כ״כ לרדת לעומק הפרטים שבאותו חלום. אבל חרטומים שהוא מעשה כישוף שהמה היו צריכים לדעת פתרון החלום וא״כ מן התימה הוא מדוע כן הוא: ויאמר יוסף. הי׳ ראוי לפתור בלשון עז. כי דבר ה׳ הוא נחוץ לשמוע וכ״כ בסמוך אשר דברתי אלא משום כבוד המלך השפיל קולו כמו שאומר בקר רוח. אבל אח״כ אמר אשר דברתי שאינו אמירה אלא דבור: את אשר האלהים עשה. ביאר בראשונה על שהחרטמים לא ידעו הפתרון. וכ״כ בספורנו. וביאר הענין. דכל החלומות צודקים. המה באים מחמת שבעל החלום יודע מהנשמע מאחורי הפרגוד והוא מודיע להאדם והחרטמים יודעים ע״י שדים מה שנא׳ למעלה ג״כ מאחורי הפרגוד ובזה יודע לפתור והודיע יוסף שזה החלום אינו אלא נבואה מה׳ כמו דכתיב ויבא אלהים אל אבימלך. אל לבן. אל בלעם. אלא דשם ההגדה גלויה וכאן הי׳ במשל. כמו נבואה ממש שבגלוי יש בא במשל. מעתה אחר שהוא דבר האלהים שוב אין ידיעה מזה להחרטמים כ״א מי שיש בו רוח האלהים: שבע שנים הנה. ולא אמר שבע שני השבע. לזה לבד אינו כדאי שיהי׳ דבר אלהים ביחוד לפרעה. שהרי אין בזה אלא הצלחת המדינה ועשרה ולא הי׳ מתקבל על לב פרעה ברגע זו ולא הי׳ נוח לשמוע עוד. מש״ה לא גלה דבר עד בוא לגלות דבר הרעב. כי הוא נוגע לקיום העולם שלא תכלה הארץ: חלום אחד הוא. לא תחשוב שיהי׳ שבע שנים אחרות זה אחר זה. ובשנוי אופן השובע והרעב כמ״ש לעיל מקרא ה׳. מש״ה פירש דשני האופנים יהיו בשבע שנים הללו: הרקות. ביאר לו שלא כמו שדמה פרעה שהן צנומות דמשמע דמ״מ יש בתוכן דגן כ״ש. שהרי לא משמש בהם. ע״כ הודיע לו יוסף שהיו רקות ממש: הוא הדבר וגו׳. הרעב הוא התכלית אשר האלהים הראה את פרעה ולא השובע באשר על המלך לראות לתקן הדבר. ומעתה הוא מודיע אשר הנה שבע שנים באות שבע גדול. ע״כ יש בכח המלך לקדם את הצרה שלא תבוא כ״כ: ונשכח כל השבע. האנשים שהיו בריאים וחזקים ברב שובע יכלה כחם להיות חלושים כמו שלא הי׳ שבע כלל. וגם וכלה הרעב וגו׳. במקומות שלא תהי׳ עצה ושום לב לתקן מראש. יהי׳ כליון ממש ע״ז הראה השבלים הרקות מכ״ש דגן: ולא יודע השבע וגו׳. הוא דבר בפ״ע שבימי השבע ג״כ לא יודע בארץ שיש שבע בעולם ותהיה תבואה נשמרת מאד: מפני הרעב וגו׳. מפחד הרעב שיהי׳ אחריו. כמו לשון המקרא בישעיה נ״ז כי מפני הרעה נאסף הצדיק. פי׳ מפני הרעה שתהי׳ אח״כ נאסף הצדיק לפני זה כך הפי׳ כאן מפני הרעב שיהי׳ אח״כ לא יודע הטוב בשעתו והוא הפתרון על ותבאנה אל קרבנה ולא נודע וגו׳. כפרש״י: ועל השנות החלום אל פרעה פעמים. הוא שתי שאלות. חדא מה שנשנה החלום שתי פעמים. שנית מה שהקיץ בינתים והי׳ בא החלום בשתי פעמים נפרדות: כי נכון הדבר וגו׳. מש״ה נשנה החלום להחזיק הענין בברור ועל שבא פעמים ביקיצה בינתים וממהר האלהים לעשותו. מש״ה הקיץ להראות שיהי׳ נמהר וער לעשות מה שעליו. ודקדק יוסף לומר אל פרעה והוא מיותר ללמדנו דבאמת השנות החלום הי׳ בשביל שהי׳ שני אופני רעב כמ״ש במקרא ה׳. אבל זה השנוי לא הי׳ נוגע למצרים אלא לארץ כנען כמ״ש שם ולהלן. מש״ה דקדק דלפרעה בא השנות משום זה הטעם: איש נבון וחכם. לא אמר איש חכם ונבון כלשון המקרא דברים ד׳ ו׳ עם חכם ונבון. דשם חכם משמעו שני אופנים. הא׳ מלומד בדבר המקובל וידיעות הרבה. והב׳ הוא בר שכל וחריצות וזהו כוונת המקרא במשלי ד׳ ראשית חכמ׳ קנה חכמה ובכל קניניך קנה בינה. פי׳ ראשית שכל וחריצות. הוא שמתחלה יקנה ידיעות הרבה ואח״כ יקנה בעמלו בהם בינה והיינו מאמרם ז״ל לגמור אינש והדר לסבור. מעתה מובן משמעות עם חכם ונבון הוא שהמה מלומדים ברוב ידיעות וגם נבונים המה בידיעות הללו ע״כ כתיב תחלה חכם ואח״כ נבון. משא״כ כאן פי׳ נבון להשכיל על רוח בני האדם ויודע להנהיגם וחכם הוא בידיעות הנחוצות לדבר איך לקיים התבואה וכ״כ הרמב״ן. מש״ה הקדים נבון לחכם דשני דברים המה בפ״ע: יעשה פרעה. כבר ביארנו לעיל ב׳ ג׳ וד׳. וכן לעיל ל״ט כ״ב דכמה פעמים משמעות עשיה להביא אל התכלית וכן הפי׳ כאן יגיע לתכלית התמנותו של אותו נבון וחכם: ויפקד וגו׳. האיש ההוא יפקד פקידים וגו׳ ובזה יהיו הכל כבושים ת״י ואימתו עליהם: וחמש את ארץ מצרים. יחלק הארץ לחמש מחוזות ויהי׳ חמשה ראשי מחוזות ואמר זה המספר חמשה באשר ראה שני פרות הרעות אכלו את השבע וחמש לא עשו רעה מזה למד שחמש מחוזות יהיו מקיימים את השובע שלא יכלה השובע בלי תועלת על שני הרעב. והנה לעיל כתבנו דהי׳ בא להראות דרק שתי שנים של רעב יכלו את הארץ וזה משמעות פשוט אבל לא יכול להודיע זה לפרעה ע״כ אמר באופן אחר ובאמת החלום שבא בדבר אלהים יתפרש על הרבה כוונות כי דבר ה׳ הוא: ויקבצו את כל אכל. היינו מאכל שאינו יכול להיות משומר כמו ירקות וכדומה. ובימי שובע זורקים אותם לאיבוד ואוכלים בר. אבל בשום לב יקבצו את כל אוכל להאכילם לבני המדינה בשני השובע כדי. ויצברו בר. הוא תבואה שאפשר להתקיים: ושמרו. גם יראו להעמיד בני אדם לשמור התבואה מכל נזק וכ״ז הוא ביאור על דבר החלום ולא יודע השבע בארץ מפני הרעב וגו׳ כמ״ש לעיל: אשר רוח אלהים בו. אינו כפתרון של חכם שמבין מתוך החלום שכך פתרונו וגם אינו כפתרון החרטמים שיודעים מאחורי הפרגוד מה שנאמר לו בחלום שבזה האופן אין ידיעתם בפרטות כ״כ אלא רוח אלהים בו. שיודע הכל ע״פ רוה״ק: אחרי הודיע אלהים אותך. מזה יש להבין שעל ידך יהא מתנהג הענין הנשגב בשלמות ומש״ה הודיע אלהים אותך כמו שהודיע בשביל זה את פרעה משום שבידו הדבר תלוי וכיב״ז אי׳ בתענית פ״ג בעובדא דר״י ואילפא אשר הוכיח ר״י מדשמע הוא את הב״ק ולא אילפא ש״מ דקמי לי׳ שעתא כך מדהודיע ה׳ את כל זה אותך אין נבון וחכם. אין לנו לקוות לאיש שיכלכל בחכמה ובתבונה. כמוך. שרצון אלהים לסייעך בזה: אתה תהיה על ביתי. הוא עניני מדינה כמו משפטים בין אדם לחבירו וכדומה: ועל פיך ישק כל עמי. לשון נשק וכלי זיין. ועמי המה אנשי מלחמה שומרי המלוכה וכמה פעמים משמעות עם ביחוד אנשי מלחמה כמ״ש בס׳ שמות א׳ ט׳ ובס׳ דברים כ״ז ט׳ ובכ״מ ובאשר הי׳ הדבר קשה לקבץ כל תבואות שבשני השבע לאוצרות המלוכה. וזה לא הי׳ אפשר אלא ע״י עזר אנשי חיל. ע״כ מסר כח ואון כל החיל ליד יוסף : ראה נתתי אותך וגו׳. הוא דברי זריזות. וכדאיתא במכות דכ״ג אין מזרזין אלא למזורזין. מש״ה זרזו להשגיח על המדינה שהרי חיות כל הארץ תלוי בו: אברך. מלשון ריכא כפרשב״ם. אבל לא כמו שפירש שהוא לשון מלוכה ממש אלא שררות והנהגה ומש״ה מתפרש יפה לשון אברך אב של שררות שכל שררה שבמצרים תהיה תחתיו ומפרש עוד ונתון אותו על כל ארץ מצרים. לא רק שררות עיר המלוכה אלא על כל ארץ מצרים: אני פרעה. כפרש״י דמש״ה גזירתי גזירה אשר בלעדיך וגו׳ וכן פי׳ ברבה מאני של בו״ד אתה יודע מהו אני של הקב״ה כו׳ הרי פירשו משמעות אני כאן ישיות שלי ועי׳ מש״כ בס׳ במדבר פ׳ שלח בפסוק ואולם חי אני: ובלעדיך לא ירים איש את ידו. דמתחלה כשעשאו למעלה על ביתו ועל חילו אינו במשמע אלא שיהי׳ הראש אבל לא שיהיו כל הפקידים נעשים רק על ידו ואפשר שמי שתחתיו ימנה ראשים שתחתיהם מש״ה הוסיף שלא תהי׳ שום הרמת יד לחתום בעניני משפטי המדינה והרמת רגל בהלוך למלחמה בלי ידיעת יוסף כדי שיהא יוסף מכיר את כל הממונים אפילו הקטנים בשמם ובטבעם ובזה הראה פרעה שאינו סומך ע״ד שום אדם זולת דעת יוסף: את כל אוכל. אפי׳ שאינו מתקיים והוא נקרא אוכל באשר נאכל כמו שהוא חי ע״פ רוב: ויתן אכל בערים. בשני השובע ולא ידעו מטוב השובע: אכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה. ולא הוליך למרחוק. משום דמאכל כזה מתקלקל ונאכל רק כשהוא חי וע׳ מ״ש בס׳ במדבר ל״ה ז׳. ובזה נשאר הדגן שנקרא בר בשלימות: ויוסף בן שלשים שנה וגו׳ ויצא וגו׳ ויעבר וגו׳. כ״ז קאי על בן שלשים שנה. דכ״ז העסק הגדול העמידה והיציאה והעברה בכל ארץ מצרים הכל היו בשנה אחת שהיא שלשים ליוסף: לקמצים. כל מלא היד של שבלים נתמלא תבואה מחמת שהיו מלאות וגדולות: כחול הים. אי בא המקרא לצייר את הרבוי לבד לא הי׳ מקום להוסיף ולכתוב הרבה מאד. שהרי אין לך מרובה יותר מחול הים. אלא זה ציור על הקיום. שאין דרך התבואה להשהות שבע שנים שלא יתקלקל ע״י שנוי האוירים כדאיתא ספ״ג דגיטין. אבל יוסף נתחכם או שהי׳ בסייעתא דשמיא שהי׳ חזק כחול הים שמתגבר על המים שבים כך היה התבואה מתגברת על ים האויר שלא ישטפם ויקלקל וע׳ לעיל כ״ז י״ז: כי אין מספר. לא שחדל משום שלא נחשב בעיניו מחמת שהי׳ הרבה אלא משום שאין מספר: בטרם תבוא שנת הרעב. מטעם הידוע בגמ׳ תענית פ״א שאסור בתה״מ בשנת הרעבון והא דקשה מלוי ששמש מטתו מבואר בהע״ש פ׳ ויגש דלא אסור אלא בשנת רעבון של כליה ר״ל משא״כ ברעבון של בצורת ובא״י לא הי׳ רעבון של כליה. דאי הי׳ הרעב כמו במצרים היו כולם מתים ברעב אלא גדל ירקות ועשב השדה שהיו ב״א אוכלים משא״כ במצרים לא גדל כלל: את כל עמלי. שהייתי עמל עד כה באופן רע ונבזה : ואת כל בית אבי. הודה ג״כ על שלא הי׳ לבו נרדף לבית אביו. כי הי׳ מתבלבל עי״ז מלעשות עסקיו הגדולים והא שלא השתדל באמת להודיע לאביו הוא משום שהיו החלומות אצלו כנבואה. ומוטל הי׳ עליו שלא לגרום ביטולם ולא יהא ככובש את נבואתו ועוד יבואר בזה לפנינו: אשר היה בארץ מצרים. כבר ביארנו ע״פ משל הפרות והשבלים שלא היה שבע גדול אלא במצרים. ועדיין אינו מדוקדק למאי כתיב בארץ מצרים. ונראה דבא״י ע״כ לא גדל גם בשנה שביעית תבואה דאי גדל לא היה רעב בשמינית שהרי תבואה נאספת בסוף השנה על להבא אלא לא גדל גם בשנה שביעית משא״כ במצרים היה שבע רב בכל שבע שנים אבל יוסף היה לוקח התבואה. והירקות נאכל מש״ה בבוא השמינית לא היו ירקות שהרי המה נרקבים ותבואה נלקח לאוצר המלך. מש״ה הרגישו מיד הרעב מש״ה כתיב דשבע שני השבע לא היה כ״א במצרי׳ ולא בא״י: ותרעב כל ארץ מצרים ויצעק העם וגו׳ ויאמר פרעה לכל מצרים. שנוי שלש לשונות בזה כל ארץ מצרים שהכונה האנשים והעם ולכל מצרים. וגם מהו אשר יאמר לכם תעשו. ועוד לא נזכר פתיחת האוצרות עד שנזכר עוד הפעם והרעב היה וגו׳ וא״כ מה זה אמר יוסף. ופרש״י בשם המדרש ידוע. אבל לפי הפשט האי ותרעב וגו׳ עוד לא היה אלא בצורת והעשירים עוד היה להם תבואה משנים שעברו שהטמינו מיוסף ואנשיו או בסיבה אחרת. אבל העניים היו רעבין. והעם היינו אנשי חיל כמש״כ לעיל מ׳ ובס׳ שמות ר״פ בשלח ובכ״מ. ודרך המלוכה בשעה שבני חיל יש להם עבודת המלוכה ניזונים מאוצרות המלך אבל בשעת מנוחה ואין עושים כלל. המה מפוזרים בארץ וניזונים ומתפרנסים בבתי עם הארץ. וכאשר הרגישו בעלי הארץ ביוקר ורעב של בצורת היתה עינם צרה לזון את העם היינו אנשי חיל. ויצעקו לפרעה שהרי המה עמו ותופשי מלחמתו בעת הצורך: ויאמר פרעה לכל מצרים. בין לבעה״ב שלא היה להם לצעוק כ״כ ומ״מ המלך ידע בצרתם. בין להעם שצעקו: לכו אל יוסף אשר יאמר וגו׳. ולבעה״ב היתה האמירה כדרך בני אברהם יו״י. לעשות אופנים בעת בצורת שיגיע גם לדלי העם לחם צר. ולהעם היתה האמירה להמציא מלאכה ועבודה לפניהם כמו לשמירת המדינה מרציחה וכדומה שמצוי הרבה בעת בצורת ובזה היו ניזונים מאוצר המלך. וכ״ז נוגע לתכלית המכוון שעי״ז חקר ודרש יפה ביאת אחיו: על כל פני הארץ. שנהיה רעב של מהומה וכליה שלא היה מקום לקנות תבואה מסוחרים. וכתיב פני הארץ. בכל המדינה לא רק בכרך של מצרים: ויפתח יוסף את כל אשר בהם. באוצרות שהיה למלך בכל עיר ועיר ונמכר ע״י פקידי יוסף ע״ז. וישבר למצרים. איזה משך ימים: ויחזק הרעב בארץ מצרים. שלא הצליחו אותם האוצרות להספיק כפי הצורך. וכלו מיד ונתחזק הרעב עוד הפעם. ע״כ. וכל הארץ באו מצרימה. לכרך של מצרים: לשבר אל יוסף. שם היה יוסף בעצמו המשביר וכ״ז היה בהשגחה פרטית לתכלית המכוון שתהיה מארה באוצרות העיירות ורב ברכות ביד איש אמונים זה יוסף כדי שיהיו האחים באים לקנות בר מיד יוסף עצמו:
